בתגובתו של הרב דורון לדווין למאמרי בערוץ 7, הנחת היסוד העיקרית שלו היא שאין סיבה להפסיק את מנהג המציצה, ואני מסכים איתו לגמרי. אין לבטל את הנוהג. אנו חולקים בשאלה - כיצד יש לבצע אותו? לדווין דורש שמציצה תיעשה עם מגע ישיר בפה ואילו אני דורש שהמנהג ימשיך עם המקבילה ההלכתית הבטוחה ביותר: צינור סטרילי.
רב לדווין ציטט את עמדתו של הרב קוק הנדמה כמתנגד לסילוק מנהג מציצה בפה, אך לא הצליח לספק ציטוט מהתורה, משנה או מהגמרא המתאר כיצד יש לבצע מציצה - מכיוון שהוא אינו קיים. אין למקורות אלה שום אינדיקציה כיצד ליישם תהליך זה.
זה נכון גם לגבי הרמב"ם והשולחן ערוך: שניהם מציינים כי יש לבצע את התהליך מבלי לציין כיצד. אולי אף יותר בולט הוא שספר החינוך משמיט את המנהג לחלוטין, בעוד שהמנחת חינוך אינו מעיר על ההשמטה. האזכורים הראשונים של מציצה בפה מופיעים במאה ה-11.
בנוסף לרש"ר הירש, רב סולובייצ'יק, ורב עובדיה יוסף, המאפשרים כולם לעשות מציצה עם מתווך, נראה כי החפץ חיים סובר, כמו החת"ם סופר, שניתן לעשות זאת בעזרת ספוג. הוא כותב:
ביאור הלכה של״א:א
ובתשובת יד אליעזר סי' מתיר למצוץ בספוג דבדוקה דיותר טוב ממציצה בפה ואפילו בשבת יש להתיר בספוג ע"ש [פ"ת על או"ח]:
לדווין הצהיר שהוא מוטרד מ"הקלות הבלתי נסבלת שבה ממהרים לבטל מנהג בישראל". כנראה שהוא לא למד היסטוריה. מחלוקת זו נמשכה למעלה ממאה שנה, החל משלהי המאה ה-19, כאשר התפרצויות הרפס החלו לקחת את חייהם של יילודים. ניתן רק לדמיין כמה ילדים הותקפו באופן מחריד מנוהג זה מאז.
אלה התומכים בשינוי מבינים היטב את חומרת הבקשה. אך עדיין נותרה השאלה, כמו כל פסק הלכה, מה הם הערכים המתחרים? אם הרצון לשנות מנהג המבוסס היטב נובע מתחושות הרגישות של בני אדם, אולי הערכים המודרניים שלנו כבר לא תואמים את הנוהג הישן הזה. אם זה פשוט דוחה אנשים, הייתי מצדד עם הרב לדווין. כשמדובר בערכים, המסורת גוברת על טעם.
אבל איננו דנים כיצד מרגישים אנשים בנוגע למציצה בפה. אנו דנים בילדים הסובלים מנזק מוחי או גרוע מכך, מוות. זהו נושא בעל השלכות. כשמדובר בשימור המסורת לעומת ענייני חיים ומוות, ברשותנו יכולת הלכתית לשנות נוהג על מנת להציל חיים. מי יכול לחלוק על זה בצורה הגיונית?
לדווין גם שם דגש והתמקד בסבירות שילד יחלה בהרפס ממגע ישיר בפה. הוא טען כי המטפלות בתינוקות צריכות לתרגל היגיינה נאותה במהלך החלפות חיתול מכיוון שזה ככל הנראה מקור הזיהום. יש ויש, כמו שאומרים. שני הדברים יכולים להיות נכונים. אבל לדווין מתמקד רק בהיגיינה נאותה בתחום אחד תוך התעלמות מהאחר. אם הוא רוצה לפתוח בקמפיין חינוך הורים בהיגיינת החלפת חיתול, ישר כח! אבל זה לא מבטל את הצורך לפעול בדומה בנוגע למציצה.
הפה הוא המקום הכי מלוכלך בגוף ואי אפשר לנקות אותו לחלוטין. הטענה שליסטרין פותרת את הבעיה מגוחכת. ספרות רפואית קובעת כי שטיפת פה רק מקטינה את האפשרות לזיהום. היא רחוקה מלהיות שיטת הגנה מושלמת. אם אנחנו רוצים להיות בטוחים שילדים לא נדבקים בהרפס, ליסטרין אינו תחליף לצינור סטרילי.
לדווין טוען גם שמוהלים נזהרים בקפידה כשהם חולים שלא לבצע מציצה בפה בזמן ברית מילה. עבור אדם כה גדוש בידע סטטיסטי, זה מדהים שהוא מוכן להתעלם מהעברה אסימפטומטית כשמדובר במנהג דתי. נהיינו כולנו מודעים לנושא זה עקב נגיף הקורונה. אולם זו מציאות ההרפס מאז קיום הוירוס. נוכחות הרפס אצל מבוגרים אינה סימפטומטית, אך כאשר תינוק בן 8 ימים לוקה בנגיף, התוצאות עלולות להיות קטסטרופליות. תמיד יש פוטנציאל להעברה ויראלית, אפילו כשהמוהל לכאורה בריא.
חשוב לציין כי הרב לדווין אינו היחיד שמביע את קולו בנושא זה בקהילה הרפואית. ד"ר בני גזונדהייט, רופא ילדים וחוקר בבית החולים סורוקה, קובע ש"אנחנו לא נגד ברית מילה אלא נגד ביצועה בדרך כזו שעלולה לגרום לתינוק למחלה קשה, לאשפוז ממושך ולצורך לעבור בדיקות מכאיבות. כל הורה שבנו עובר ברית מילה צריך להתעקש על כך שהמוהל ישים מסכה על פניו וישתמש בכלים סטריליים, ובשום אופן לא יבצע מציצה באמצעות הפה אלא בעזרת שפופרת מיוחדת בלבד".
נכון שמנהג מציצה קיים כבר אלפי שנים. נכון גם שיהודים אורתודוקסים נאבקים בשינוי. אבל תמיד היינו פקחים בנוגע לנושאים רפואיים. מה כל כך ייחודי במנהג המציצה שהופך אותו לבלתי ניתן לשינוי? אם אכן אי אפשר לשנות שום דבר בברית המילה, עלינו להשתמש באבן צור כדי לכרות את העורלה.
הרב לדווין טוען שהוא נורא טרוד מהקלות של אנשים - כלומר שלי – לשנות מנהג מבוסס. אני מסכים שלמסורת יש ערך אולטימטיבי. אבל אני מודאג יותר מלהיטותם של אנשים לסכן חיי תינוק.
---
זה הופיע לראשון כאן